התערוכה "דופק, דומם" תציג במקביל וידאו ארט, פיסול וציור ותעסוק בחיבור בין התבוננות על הטבע, טכניקות אמנות מסורתיות לעומת תפיסות פוסט-פופיות שידגישו את הקונפליקטים בעולם העכשווי על היביטיו הפוליטיים, המגדריים ועוד.
החיים. את מוצצת אותם כמו סוכריה. טעם שנשאר בפה. הרוק מפרק מתיקות ומרירות. את מתעכבת,נשארת לפרק את הטעם, להתבונן בו, לשאול אותו שאלות. זה מגרה. זה מרתיע. המציאות. יואב וענבל מוצצים אותה, מפרקים אותה. זה מתוק ויפיפה. זה מר, כואב ודוחה.
הם מתבוננים על העולם. הם פועלים בו. מציבים חפצים או את עצמם או את הנוף. מציירים, מצלמים.מתבוננים על הפעולות שלהם. מגיבים להתבוננות הרפלקסיבית.
הסוכריה נהיית חדה. הלשון נחתכת. דם מתערבב עם סוכר. הם בוחנים את הגבול בין ה"טבעי" ל"מלאכותי", בין ה"אמת" ל"זיוף". שניהם יוצאים מפרקטיקות מסורתיות ולוקחים אותן לטריטוריות חדשות. הם שניהם משתהים סדרתיים. מתמהמים. מסתכלים. מתעכבים. גורמים לנו לעשות את אותן הפעולות. לשאול שאלות על המציאות. לחשוב קצת אחרת. לנשום קצת אחרת.
יואב צועד. הוא הולך עם משא על גבו. פסל כבד דמוי סלע ענק על זוג כתפיות לאורך 42 קילומטר במסלול מעגלי העובר דרך מזרח ומערב ירושלים. סיזיפוס של אזורי החיכוך. מתבונן בטבע העירוני, באורבניות, חותך אותה בגופו ובמגע עם התושבים. חודר אל המרחב באלימות מרומזת. כאב צלבני שאינו חף מפוליטיקה. סבל סיזיפי מחויך.
ענבל מתבוננת בהתבוננות. סכין, שלט טלויזיה, כפפות ניקוי, ויסקי, ספר, טלפון סלולארי, סלפי ועוד. הציור שלה נע בין המסורת הפיגורטיבית הקלאסית לבין מושגיות חברתית-מגדרית-פוליטית. מה ההבדל בין הסקוץ' (לשטיפת כלים) לסקוץ' (ויסקי)? מה מיועד למי?
לכאורה שניהם מתבוננים. בפועל הם פעילים. מרגלים שקטים. גיס חמישי. הם קומפוזיציות ערמומיות שמעוררות מודעות ביחס למציאות.
טקסט מאת שרי גולן
© 2021 Inbal Marie Cohen All rights reserved
